החלטה בתיק בש"א 8191/04

1.       לפניי בקשת התובעים בת"א 6515/04 לתשלום אגרה תביעה בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות), בגין סעד שאינו ניתן לביטוי כספי.

2.       בתובענה הנדונה עותרים המבקשים לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, ולחלופין - לסעד הצהרתי שייחייב את המשיבים (הנתבעים) להפקיע את המקרקעין.

על-פי האמור בכתב-התביעה, המבקשים הנם יורשיו של המנוח משה (מואיז) ולירו ז"ל, הבעלים הרשום, מאז שנת 1935, של ארבעה נכסי מקרקעין המצויים במרכז העיר חברון, באזור H2 שבשליטת כוחות צה"ל (להלן - המקרקעין). בין השנים 1948 ו-1967 נחשבו המבקשים כ"אויב", על-פי פקודת המסחר עם האויב, 1939, ובהתאם לכך הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס הירדני על נכסי האויב. לאחר מלחמת ששת הימים, עם כינון התפיסה הלוחמתית של צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), הפכו המקרקעין מהיום הקובע - 7.6.67, ל"רכוש ממשלתי" מכוח הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967 (כפי שתוקן בתשמ"ד ובתשנ"א). הצו הסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי ליטול חזקה ברכוש ממשלתי (להלן - הממונה), לנהל את הרכוש ולנקוט כל צעד שיראה לו בקשר לכך. טענתם העיקרית של המבקשים בתובענה הנה, כי בשל מיקומם של המקרקעין בתחום השטח אשר נכבש במלחמת השחרור על-ידי הלגיון הערבי, נמנע מהם מלממש את זכויותיהם בנכסים או אף לזכות בפירות אותם הצמיחו. לגרסתם, יש לראות את המקרקעין כאילו הופקעו על-ידי המדינה ביום 7.6.67, הואיל ובפועל המדינה ו/או מי מטעמה הם ששולטים או מחזיקים בנכסים מאותו מועד. הם מבקשים מבית-המשפט להצהיר כי המקרקעין הופקעו, ולחייב את המשיבים בתשלום סך של 21,960,971 ש"ח כפיצויי הפקעה,  ולחלופין - להצהיר כי יש לראות את המקרקעין כמופקעים, וכי הם זכאים לקרקע חלופית שוות-ערך. לחלופי חלופין הם מבקשים מבית-המשפט לחייב את המשיבים להפקיע את המקרקעין. בכתב-התביעה הם אף עתרו לפיצוי בסכום האמור בעילה נזיקית, הנובעת - על-פי הנטען - מהתרשלות הממונה במילוי תפקידו, ומהפרות חובות חקוקות שהוטלו עליו על-פי דין ביחס למקרקעין הנדונים. ואולם, במהלך הדיון בבקשה זו, בעניין אגרת התביעה, הודיעו המבקשים כי הם חוזרים בהם מהעילות הנזיקיות הנטענות בתובענה.

3.       בכתב-ההגנה טוענים המשיבים, בין-שאר, כי בנכסים הנדונים מחזיקים כיום אנשים שונים הרשומים בספרי המיסים, חלקם  עדיין מתקופת שלטון ירדן באזור. עוד טוענים המשיבים בכתב-ההגנה, כי על-פי הדין, הממונה אינו רשאי ואינו יכול לשחרר מקרקעין שהנם בגדר "רכוש ממשלתי" מהקנייתם לו, או להעביר הבעלות בהם לאחרים, ועל כן לא ניתן לראותו כמי ש"הפקיע" נכס מהמבקשים, והתובענה אינה מגלה עילת תביעה כלשהי נגד מי מהמשיבים. הם מוסיפים וטוענים, כי מדיניותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס לתביעות לשחרור נכסים של אזרחי ישראל שרכשו קרקעות באזור טרם קום המדינה, הנה, גם לעת הזו כמו בעבר, כי מפאת מורכבות ורגישות הנושא, בהיבטים המדיניים והבטחוניים - ובכללם החשש מגל של תביעות, הן מצד אזרחי ישראל בעלי אדמות באזור, והן מצד פלסטינים תושבי האזור לגבי נכסי נפקדים בישראל - ראוי להותיר את בירור התביעות, לרבות תביעות לפיצויים, כמו זו הנדונה, לדיון במסגרת הסדר מדיני עתידי. על-פי הנטען בכתב-ההגנה, עמדה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית-המשפט העליון בבג"צ 1285/93 עזבון יעקב שכטר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון ואח' (תק-על 96(4) 15.

4.       המחלוקת בין הצדדים בסוגיית האגרה מתמקדת בשאלה, האם התובענה נכנסת לגדרה של תקנה 3(א) לתקנות (להלן - תקנה 3(א)), בחלופה המתייחסת בין-השאר ל" הליך שהסעד המבוקש בו הוא... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי איזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין...".

5.       המשיבים טוענים, כי התביעה אינה באה בגדרה של תקנה 3(א), וכי על המבקשים לשלם אגרה על בסיס תביעה כספית לפי שיעורו של סעד הפיצויים הנתבע. על-פי שיטתם, מלשון החלופה הנדונה שבתקנה האמורה נדרשים לתחולתה מספר תנאים: הראשון - כי עצם הזכות לפיצויים אינה שנויה במחלוקת; השני - כי ההפקעה או הפגיעה (שכונתה על-ידם - נטילה שלטונית) תעשנה על-פי הסמכה בדין;  והשלישי -  כי הנזק לרכוש ינבע מעצם הנטילה השלטונית. לטענתם, פרשנות מילולית זאת, מתיישבת עם תכלית התקנה, שנועדה להקל עם התובע בריבו עם הרשות רק בתביעה לפיצויים בגין נטילה שלטונית לפי דין שגרמה נזק לרכוש, כאשר עצם הזכאות בפיצויים אינה שנויה במחלוקת, אך לא באה לפזר על כתפי הציבור את מכלול ההתדיינויות בגין טענות לפגיעות שלטוניות מסוגים שונים ברכוש הפרט. על-רקע פרשנות זו הם גורסים, כי אין בסיס להחלת תקנה 3(א) על התובענה הנדונה, הואיל והמקרקעין לא הופקעו ולא נפגעו על-ידי המדינה, מה גם שהתביעה אינה מבוססת על עילה מוכרת בדין ובפסיקה.

6.       המבקשים טוענים, כי תביעתם מתבססת על הפגיעה שנעשית במקרקעין שבבעלותם, באשר המשיבים מונעים מהם את מימוש בעלותם ואת השימוש בהם, ועל-כן נתפסת עילת התביעה בגדרה של תקנה 3(א). הם גורסים, כי יש ליתן לתקנה זו פרשנות מרחיבה, לפיה תחול כל אימת שעילת התביעה נובעת ממעשה שלטוני שפגע בזכויות קנייניות של הפרט, כמו במקרה דנן, וכי התקנה אינה מוגבלת בתחולתה אך למקרים שבהם הזכאות לפיצוי נקבעה בהוראות דין ספציפיות. לטעמם, פרשנות תכליתית זו לתקנה 3(א) מתחייבת לאור זכות הקניין שהנה זכות יסוד חוקתית, הזכות הנגזרת ממנה לפיצוי הוגן בגין הפקעת קניין וזכות הפנייה לערכאות. את העילה לפיצוי בגין "הפקעה דה-פקטו", מבקשים הם לסמוך, בין-השאר, על דבריו של כב' השופט טל בבג"ץ 1285/92 בעניין שכטר, לעיל, עת ציין כי " הפיכת נכס ל'רכוש ממשלתי', שאין חובה להשיבו, אינה אלא הפקעתו מידי בעליו".

7.       סוגיית פרשנותה של החלופה האמורה שבתקנה 3(א), נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש' דותן) בע"א (ת"א) 3040/03, 1134/03 מדינת ישראל נ' אבן זוהר ואח', שאישר את החלטת רשמת בית-המשפט (כב' השופטת י' שיצר) בבש"א 23131/01 בת"א (ת"א) 2297/01 מדינת ישראל נ' אבן זוהר ואח'. באותו הליך טענה המדינה, כי תקנה 3(א) מתייחסת רק לתביעה בגין הפקעה או תביעה דומה אחרת שאינה הפקעה, במקרים שבהם הזכאות העקרונית לפיצוי קבועה בדין שמכוחו בוצעה ההפקעה או הפגיעה כאמור. יוער, כי על טענה זו, בנוסחה הגורף, לא חזרה המדינה בתיק שלפנינו.

בית-המשפט דחה באותו עניין את פרשנותה של המדינה לחלופה הנדונה של תקנה 3(א), בציינו כי המילים "לפי דין" שבתקנה מתייחסות אך לפעולת ההפקעה או הפגיעה, דהיינו שהפעולות הפוגעות נעשו בסמכות וכדין, וכי אין להסיק מלשון התקנה שגם הזכות לפיצוי תהיה "לפי דין". הוא סבר, כי פירוש זה מתיישב עם נוסח התקנה, עם תכליתה החקיקתית, עם זכות הקניין ועם הגיונם של דברים, בציינו:

" כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל, בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין, באגרה מינימלית, למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית. משמע, הגדרת הליך של תביעת הפיצויים בשל הפקעה כהליך שאינו ניתן להערכה כספית, נועדה להקל על האזרח שזכות קניינו נפגעה עקב פעולה של הרשות. לא מצאתי כל טעם לאבחן לעניין זה, בין מי שקניינו נפגע על-פי חיקוק הכולל גם הוראה בדבר פיצוי, לבין מי שנפגע עקב פעולה חוקית אחרת של הרשות, אשר החיקוק המסמיך את המעשה השלטוני אינו כולל הוראה מפורשת ביחס לפיצוי... הזכות לפיצוי בשל פגיעה שלטונית ברכוש, היא זכות קיימת שאינה מותנית בהכרזה בדינים הספציפיים, ורק במקרה של פטור המדינה מפיצוי יש צורך בהוראה מיוחדת".

        יצוין, כי ערעור שהגישה המדינה על פסק-הדין בע"א (ת"א) 3040/03 תלוי ועומד בבית-המשפט העליון בבר"ע 3899/04, והמחלוקת הפרשנית האמורה עומדת בימים אלו לפתחו להכרעה.

8.       חרף המחלוקת בפרשנות "חלופת ההפקעה" שבתקנה 3(א) והיקף תחולתה, הודיעה המדינה, כי מוסכם עליה שאם יעתרו המבקשים אך לסעד הצהרתי בדבר זכאותם לפיצויים בגין ההפקעה הנטענת, ניתן לחייבם באגרה מופחתת, לפי הרישא לתקנה הנ"ל, המתייחסת ל" הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי". בכך הסכימה לחרוג מן הגישה הנהוגה בפסיקה, לפיה בדרך-כלל לא ייטה בית-משפט לדון בסעד הצהרתי, מקום בו ניתן לתבוע את הסעד האופרטיבי הנגזר ממנו. נוכח עמדתה זו, סבורני כי ניתן להחיל את התקנה האמורה על התובענה המתוקנת, מבלי להדרש להכרעה בכל המחלוקות הפרשניות בעניין תחולתה של החלופה, העומדות כאמור לדיון בבית-המשפט העליון.

9.       משהסכימה המדינה להחלת הרישא לתקנה 3(א) על הדיון בשאלת עצם זכאותם של המשיבים לפיצוי בגין ההפקעה הנטענת, אין סיבה שלא להחיל התקנה על התובענה בכללותה, שכן ממהות ההליך ואופיו מתחייב בו דיון דו-שלבי. בשלב הראשון נדרשת הכרעה בשאלה, האם הפקיעה המדינה את המקרקעין, כטענת המבקשים, אם לאו. אם תידחה הטענה, ממילא לא תידון סוגיית הפיצויים; ואם תתקבל - הרי שיחול הרציונל לחיוב באגרה המופחתת, שכן התביעה תתמקד אך בעניין שיעור הפיצויים בגין ההפקעה. אין הצדקה והיגיון לחייב את המבקשים, לצורך תשלום האגרה המופחתת לפי תקנה 3(א), לפצל את תביעתם לשתי תובענות מדורגות (כפי שדורשת המדינה): האחת - לצו הצהרתי שהמקרקעין הופקעו, והשניה - אם תתקבל הראשונה - לתשלום פיצויים בגין ההפקעה. כאמור, בכל אחד מהשלבים יש בסיס לקביעת האגרה המופחתת: בראשון (לפי הרישא לתקנה 3(א)) - מחמת היות התביעה לצו הצהרתי, ובשני (לפי "חלופת ההפקעה" שבתקנה) - בשל התמקדות המחלוקת בשלב זה אך בשאלת שיעור הפיצוי בגין הנטילה השלטונית של הרכוש. משניתן, אף לשיטתה של המדינה, להפחית את תשלום האגרה לפי תקנה 3(א) בשתי תביעות מדורגות ונפרדות, אין סיבה שלא להחיל התקנה אף על תובענה שתכרוך את שאלת החבות והנזק, ואשר הדיון בה יהיה בהכרח דו-שלבי. על-כן, נתפסת התובענה המתוקנת בגדרה של תקנה 3(א).

          מסקנה זו גם נובעת מהתכלית החקיקתית שביסוד החלופה הנדונה של התקנה, שנועדה שלא להכביד בעניין נטל האגרה עם מי שמבקש להתדיין עם המדינה בגין קניינו שהופקע או שנפגע בפעולה שלטונית (ראו והשוו: החלטת רשמת בית-המשפט העליון בע"א 2227/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נ' פיכמן, תקדין-עליון 1994(3) 717). המסקנה הפרשנית אף הולמת את זכות הקניין, שהייתה לזכות יסוד חוקתית, וכן את הזכות הנגזרת ממנה לפיצוי הוגן בגין נטילה שלטונית של רכוש הפרט (ראו: ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3) 645, 656; וע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' הורביץ, פ"ד נו(4) 913, 927). המסקנה האמורה אף משתלבת עם מגמת הפסיקה לפרשנות דיני האגרות בדרך ליבראלית שלא תכביד על המתדיין במימוש זכות הפנייה לערכאות (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע, פ"ד נה(3)869, 872).

          אין חולק, כי גם הסעד החלופי - למתן צו שיחייב את המדינה להפקיע את המקרקעין - חוסה בגדר תקנה 3(א) רישא, בהיותו " צו עשה".

10.     אשר-על-כן: הואיל והסעדים המבוקשים בתובענה הנם הצהרה כי המקרקעין הופקעו וחיוב המדינה בפיצויי הפקעה, ולחלופין - צו שיחייב את המדינה להפקיע את הנכסים, באה התביעה בגדרה של תקנה 3(א). לפיכך, תחויב התובענה, לאחר שנמחקו ממנה עילות התביעה בנזיקין, בתשלום אגרה מופחתת לפי תקנה 3(א) לתקנות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשס"ה, 31.7.05, בהעדר הצדדים.

          המזכירות תשלח עותקים מההחלטה לבאי-כוח הצדדים (באמצעות פקסמיליה).